בעשותם כן, סבורים אותם המעבידים, כי הסיכון היחיד לו הם חשופים הינו במישור האזרחי בלבד, דהיינו תביעה בבית דין לעבודה לתשלום זכויותיו של העובד. יתירה מכך אותם מעסיקים אשר הינם חברה בע"מ סבורים כי גם החשיפה לתביעה כספית אינה איום גדול שכן לכל היותר תחויב החברה בתשלום הזכויות.
ואולם המציאות המשפטית הינה שונה לחלוטין. ראשית, בהתייחס לחשיפה האזרחית (כספית) של מעביד, אשר הינו בעלים של חברה בע"מ, יצויין, כי בהתאם לס' 6 לחוק החברות בהתקיים נסיבות מסויימות, ניתן לבצע הרמת מסך בין החברה לבין בעלי המניות שלה ולייחס להם את חובותיה של החברה.
כך לדוגמא, במקרים בהם בעל החברה השתמש בתאגיד לצורך קיפוח ו/או הונאה של נושי החברה (ובכלל זה עובדיה) ניתן יהיה לייחס לו את חובות החברה ולחייבו לשלם באופן אישי את החוב לעובדי החברה. יחד עם זאת חשוב לציין, כי הרמת מסך אינה דבר שבשגרה ובית המשפט משתמש בסעד זה במשורה.
אלא שאם בעבר זה היה הסעיף העיקרי מכוחו ניתן (בקושי רב) להגיע לבעל החברה באופן אישי, הרי שכיום המצב שונה לחלוטין ולמעשה דיני העבודה מחמירים עד מאוד ומאפשרים בדרכים רבות להגיע גם אל בעל החברה ו/או נושא המשרה בה באופן אישי.
אחד החוקים הבולטים בעניין זה הינו החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב-2011, אשר נועד להגביר ולייעל את האכיפה של דיני העבודה על מעסיקים וזאת באמצעות הטלת עיצומים כספיים כבדים על הפרות של דיני העבודה.
בכדי להביא ליעילות מירבית החוק קובע עיצומים כספיים חמורים על הפרות מסויימות של דיני העבודה, ואולם הפרות אלה לא מסתיימות בהטלת עיצומים כספיים על המעסיק לבדו אלא גם על המנכ"ל של התאגיד/ העסק.
החוק קובע, כי על מנכ"ל התאגיד ניתן להטיל עד 50% מהקנס שהיה ניתן להטיל על התאגיד/עסק באותם הנסיבות, אלא אם הוכיח המעסיק כי עשה כל שביכולתו בכדי למנוע את ההפרות. על מנת לסבר את האוזן, קנסות כנגד מעסיק/תאגיד יכולים להגיע למאות אלפי שקלים בפועל (500 אש"ח ואף יותר) וכפועל יוצא מכך, מחצית ניתן להטיל על המנכ"ל.
אין זה המקום להרחיב את היריעה לגבי הפעולות הנדרשות מהמנכ"ל לצורך קיום "כל האמצעים למניעת ההפרות", ברם בקליפת אגוז ייאמר, כי על המנכ"ל להראות כי דאג לקיומם של מנגנוני פיקוח פנימיים, כגון: ברשה פנימית של חשב השכר על ידי מנהל הכספים. ובמנגנוני בקרה חיצוניים, כגון ביצוע בדיקות שכר תקופתיות על ידי בודק שכר מוסמך מטעם התמ"ת.
אם לא די בכך, הרי שגם במישור הפלילי קיימת חשיפה למעסיק, אף כאשר המעסיק איננו עוסק מורשה, אלא חברה בע"מ. לאמיתו של דבר, ברבים מחוקי העבודה כיום קיימת הוראת חוק הקובעת כי הפרת אותם דיני משפט העבודה מטילה אחריות פלילית אישית על המעסיק. ויודגש, גם כאשר המעסיק הינו חבר בני אדם (כגון חברה בע"מ), עדיין קיימת אחריות פלילית אישית על מנהלים פעילים, שותפים בתאגיד וכיוצ"ב.
כך לדוגמא קובע ס' 14 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987, כי מעביד שלא שילם לעובדו שכר מינימום, דינו – מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין. יתירה מכך, סעיף 15 לאותו החוק מטיל על כל מנהל בפועל ו/או שותף בתאגיד ו/או פקיד שהיה אחראי על אותו עניין אחריות אישית וקובע כי גם אלו יואשמו באותה עבירה, אלא אם יוכיחו כי העבירה על החוק נעשתה שלא בידיעתם וכי נקטו בכל האמצעים על מנת למנוע את העבירה על החוק.
יצויין, כי הוראות דומות קיימות גם בחוקי עבודה אחרים כגון חוק הגנת השכר התשי"ח 1985, חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 וכן בחוקים נוספים.
גם החוק להגברת הכיפה בדיני העבודה לא נותר שותק בעניין זה ואף הוא מטיל אחריות פלילית על מנכ"ל של תאגיד/מעסי במקרה בו מוכח כי לא פעל ככל יכולתו בכדי למנוע הפרה של חוקי העבודה וזכויות העבודה של עובדי הקבלן העובדים בחצריו.
למען הסר ספק, יובהר כי בפרקטיקה הנוהגת בבתי הדין, הוראות החוק הללו, המטילות אחריות פלילית אישית, אינן נותרות כאבן שאין לה הופכין, אלא נעשה בהן שימוש יום יומי ובמקרים רבים מוטלים קנסות אישיים כנגד המעסיקים באופן אישי.
יתירה מכך, בפסק דין יוצא דופן שניתן לאחרונה בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בו הורשע מנהל חברת אבטחה בעבירות על חוק שכר מינימום וחוק הגנת השכר, נקט בית הדין בעונש חמור יותר וגזר עונש של 6 חודשי מאסר בפועל על אותו מנהל חברה בגין העבירות בהן הורשע.
סיכומו של דבר, עינינו הרואות, כי עבירה על חוקי העבודה ואי תשלום זכויותיו של עובד אינן חושפות את המעסיק לתביעה אזרחית גרידא, אלא יכולות להוביל לפתיחה בהליכים פליליים כנגד המעסיק באופן אישי, גזירת קנסות כבדים ואף עונשי מאסר בפועל.
